<h1>ע"ג ע"א</h1>
<h2>דף מב.</h2>
והוי יודע דמאן דאית ליה היתר מצטרף לאיסור אע"פ שאין בהיתר טעם האיסור, ומאן דלית ליה היתר מצטרף לאיסור אע"פ שהאיסור נותן טעם בהיתר. וראיה לדבר נזיר ששרה פתו ביין ומקפה של חולין והשום והשמן של תרומה. ומה שאמרו בגמרא כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת לאו הלכה היא, דמשרת ליתן טעם כעיקר אתא. ולא חזינן מגיעולי גוים, דחידוש הוא, דקדרא בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא. וכי תימא נילף מינה דנותן טעם לפגם אסור. איכא למימר כיון דאשכחן בנבלה נותן טעם לפגם מותר ובגעולי גוים אסור, אזלינן בתר סברא, שנותן טעם לפגם כמי שאינו הוא, ומותר. וכי תימא כיון דבגיעולי גוים חזינן דנותן טעם לפגם אסור, קדרא שאינה בת יומא נמי תיתסר. הראב"ד במסכת ע"ז [ס"ז ע"א] האריך בזה. וי"ל כיון דמנבלה גמרינן דנותן טעם לפגם מותר, מהדרינן בגיעולי גוים להיתרא כמה דאפשר לאהדורי. ומשום הכי לא אסרינן אלא קדרה בת יומה.
ומה שכתבתי דלא אמרינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אלא בדבר שיש טעם האיסור וממשו ניכר בהיתר, איכא לעיוני שתי קופות ולפניו שתי סאין, דאמרינן בגמרא ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר. והא התם כיון דלא הוי דבר בלול לא יהיב ביה טעמא ואמרינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. וכי תימא משום דהדר עריב ליה בשעת לישה, ונותן טעם האיסור בהיתר. הא מנא לך דהוי חוזר וניעור, הא תנן במסכת ערלה [פ"ב מ"ב] גבי (תבואה) [תרומה] דכל איסור שנתבטל אינו חוזר וניעור. ויש לומר דשאני הכא, כיון דמעיקרא לא יהיב טעמא ולא הוה ביה איסור דאורייתא, ובשעת לישה יהיב טעמא ואיכא כזית בכדי אכילת פרס דהוא איסור דאורייתא, חוזר וניעור. וכדתנן במסכת תרומות [פ"ה מ"ז] סאה תרומה שנפלה למאה חולין והגביהה ונפלה אחרת והגביהה ונפלה אחרת הרי זו מותרת עד שתרבה תרומה על החולין, אלמא כי רבתה תרומה על החולין אסורה שחזרה וניעורה. אלא דאיכא לעיוני מה שאמרו גבי יין נסך המערה יין נסך לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, אלמא אע"פ שנותן טעם אינו חוזר וניעור. אלא שיש לחלק ביניהם כמו שביארתי במסכת ע"ז
